קסם עגנון בחאן

ישנם רגעים בתיאטרון שבהם הקלאסיקה הספרותית, זו שנדמה שנרדמה בין דפי ספרי הלימוד המאובקים, פורצת החוצה בחיות מחודשת ומרגשת. תיאטרון החאן הירושלמי, בבחירה אמנותית אמיצה ומדויקת, העלה על בימתו שתי יצירות מופת של ענק הספרות וזוכה פרס נובל, שמואל יוסף עגנון: "תהילה" ו"סיפור פשוט". התוצאה היא חיבור פנומנלי בין שפה עשירה השואבת מהמקורות היהודיים לבין שפה חזותית מודרנית ונועזת. כתביו של עגנון הם נכס צאן ברזל חי ונושם עבור החברה הישראלית והעם היהודי כולו ומקבלת בימים אלה חיים חדשים על הבמה בירושלים.

אין צורך להציג את יצירות המופת של עגנון ואותי סיקרן איך לוקחים יצירה כל כל שלמה ומעלים על במה?והקסם התרחש בשימוש שעושה החאן באלמנטים של תיאטרון בובות ומסכות, אמצעים שמעניקים לעולם העגנוני רובד נוסף של עומק. בהצגה "תהילה", דמותה של הצדקת הירושלמית אינה מגולמת על ידי שחקנית בשר ודם, אלא כבובה מרשימה שמופעלת על הבמה. הבחירה הזו מדגישה את הרוחניות הכמעט על-טבעית של תהילה – היא נראית שברירית אך נצחית, עוברת בסמטאות ירושלים כזיכרון חי המחפש מחילה. התפאורה המינימליסטית והמדויקת מאפשרת למילים של עגנון להוביל את הצופה במסעה הרוחני של הדמות בירושלים של פעם, כשהבובה הופכת לכלי קיבול מושלם לחסד ולענווה.

תהילה תיאטרון החאן צילום: יעל אילן.

המסע האמנותי נמשך אל תוך "סיפור פשוט", שכל מי שקרא זוכר שאינו פשוט כלל. כאן אנחנו עוברים מירושלים אל ה"שטעטל" – העיירה היהודית הגלותית במזרח אירופה.

בלב הדרמה ניצבת דמותו המיוסרת של הירשל הורביץ, שסיפור אהבתו הלא ממומשת מוביל אותו אל סף האבדון. הלב יוצא אל הירשל, שמתאהב בבלומה – הנערה הענייה והיתומה, שעל אף מעמדה היא חכמה, יפה ומוכשרת באופן יוצא דופן. אלא שבעולמו של עגנון, למעמד ולכסף יש חוקים משלהם. הירשל מוקרב על מזבח המוסכמות החברתיות ומשיאים אותו למינה, בת העשירים. הטרגדיה המזוקקת על הבמה ממחישה כיצד לא רק הירשל סובל מהנישואים שנכפו עליו, אלא גם מינה עצמה, שכלואה יחד איתו במערכת יחסים נטולת בחירה חופשית.

המסכות לובשות כאן תפקיד מרכזי: חיות העיירה, ובראשן הכלבים, מופיעות עם מסכות שמוסיפות נופך סוריאליסטי ומטריד למחזה. השימוש בבובות ובמסכות להמחשת הדמויות משרת בצורה מופלאה את המתח העגנוני שבין הגלוי לנסתר, ובין המוסכמות החברתיות החונקות לבין השיגעון והיצרים שמתחת לפני השטח.

המתח הזה, בין רצון היחיד ללחץ המשפחתי, מקבל בביצוע של שחקני החאן עומק פסיכולוגי מצמרר שגורם לצופה לתהות עד כמה השתנינו מאז.

סיפור פשוט תיאטרון החאן צילום יעל אילן.

כמי שצפתה בשתי היצירות הללו, אי אפשר שלא להתרגש מהאופן שבו תיאטרון החאן הופך טקסטים ספרותיים שנלמדו לבגרות לחוויה חושית מטלטלת. היציאה מהאולם משאירה טעם של עוד – עוד מהשפה העגנונית המופלאה, ועוד מהיצירתיות הישראלית שמצליחה לחבר בובות, מסכות ורגש אנושי לכדי שלמות אמנותית אחת. זוהי הצדעה של כבוד לחתן פרס הנובל שלנו, ולתיאטרון שלא מפחד לגעת בנכסי צאן הברזל ולהפוך אותם לרלוונטיים, יפים ומרגשים מתמיד.

https://www.khan.co.il