המדיום והמסר: 600 שנות הדפס

היום ביקרתי בתערוכה המדיום והמסר: 600 שנות הדפס במוזיאון ישראל, שנפתחה לרגל חגיגות ה-60 למוזיאון, התערוכה היא לא רק אוסף של "תמונות על קיר"; היא מסע מרתק אל תוך המדיום ששינה את פני האנושות – ההדפס.

עם יותר מ-200 יצירות מופת מאוספי המוזיאון, התערוכה בוחנת כיצד הפך ההדפס מכלי טכני לשכפול והפצה, לאמנות עצמאית, חתרנית ורבת-עוצמה, שהצליחה לטשטש את הגבולות שבין הגבוה לנמוך.

הגלריה הראשונה בסיור מחזירה אותנו לימים שבהם ההדפס היה "האינטרנט של העת העתיקה" – הדרך היחידה להנגיש דימויים חזותיים להמונים. אך מהר מאוד, האמנים הגדולים הבינו שהדף הוא מגרש משחקים ליצירתיות פנומנלית: בחדר הזה נמצאים כמה מהשמות הגדולים ביותר בעולם האומנות אלברכט דירר: בתקופת הרנסנס, הצליח לשלב וירטואוזיות טכנית עוצרת נשימה עם עומק פסיכולוגי שטרם נראה כמותו בתחריטים. רמברנדט: במאה ה-17, לקח את התצריב והעניק לו כוח הבעה ומורכבות שאינם נופלים מאלו של ציורי השמן שלו. ופרנסיסקו גויה: בסוף המאה ה-18, השתמש בטכניקת האקווטינטה כדי ליצור עולמות קודרים ואקספרסיביים, שהפכו את ההדפס לכלי של מחאה וביקורת.

עם כניסת המאה ה-19, המצאת הדפס-האבן (ליתוגרפיה) שינתה את חוקי המשחק. פתאום, האמנות יצאה לרחוב. דומייה הפך אותה לכלי סאטירי מושחז נגד השלטון, בעוד שטולוז-לוטרק השתמש בה כדי ללכוד את אורות הלילה והבוהמה של פריז המודרנית.

החלק המרכזי של התערוכה מוקדש למאה ה-20, שם ההדפס הפך לכלי רב-עוצמה לביקורת פוליטית ותרבותית. מונק ופיקאסו מוצגים כאן כמי שהתנסו בכל טכניקה אפשרית כדי לחקור את נפש האדם והמיתולוגיה, בעוד האקספרסיוניסטים הגרמנים השתמשו בגולמיות של חיתוך העץ כדי לזעוק על ניכור וחרדה קיומית.

אבל המהפכה האמיתית התרחשה בשנות ה-60. אנדי וורהול, נסיך אמנות הפופ, מיוצג בתערוכה עם הדפסי-הרשת הסדרתיים והאיקוניים שלו. וורהול לא רק צייר; הוא שיעתק. בעבודותיו הוא מוטט את החומה שבין תרבות ה"היי-ברו" לתרבות הצריכה, וקרא תיגר על מושגים מקודשים כמו "מקוריות" ו"ערך אמנותי".

לקראת סוף התערוכה, הדיאלוג הופך לאישי ונוקב יותר. עבודותיהן של אמניות כמו לואיז בורז'ואה וקיקי סמית' משתמשות במדיום ההדפס כדי לחקור סוגיות של זהות, גופניות ופוליטיקה של ייצוג. כאן, ההדפס הוא כבר לא רק אמצעי תקשורת המונים, אלא זירה חיה ופועמת של נרטיבים אישיים.

לרגל חגיגות ה-60 למוזיאון ישראל, התערוכה הזו היא תזכורת לכך שאמנות גדולה לא חייבת להיות יחידה במינה כדי להיות בעלת ערך. ההדפס, שהתחיל ככלי נגיש "לכל נפש", התגלה כמנוע הצמיחה של המודרניזם.

התערוכה מצליחה להיות גם לימודית וגם מרגשת, ומציעה הזדמנות נדירה לראות תחת קורת גג אחת את הגאונות של דירר לצד החוצפה של וורהול.

מוזיאון ישראל