מאה שנים ל"אובייקטיביות החדשה" במוזיאון תל אביב

מאה שנים חלפו מאז נפתחה במנהיים התערוכה המכוננת של זרם "האובייקטיביות החדשה" (Neue Sachlichkeit), ומוזיאון תל אביב לאמנות בוחר לציין את זה בתערוכה רחבת יריעה ומטלטלת בשם "סוף היום". התערוכה מזמינה את המבקרים לצלול אל עשור סוער בגרמניה של בין שתי מלחמות העולם — תקופה שבה הריאליזם לא ביקש לייפות את המציאות, אלא לנתח אותה באזמל מנתחים קר ומפוכח. החוויה האוצרותית בתערוכה היא מלאכת מחשבת של הצבה וסאונד. המלצתי האישית היא להצטייד במדריך הקולי כבר בפתח הסיור; הפסקול המלווה את היצירות, השזור בלחנים מהתקופה ובקטעי שמע מיצירותיו של ברטולט ברכט, מעניק למבט עומק אינטלקטואלי ורגשי. המילים והצלילים מעצימים את התחושה שאנו משוטטים בתוך זיכרון קולקטיבי חי, שבו כל קו וצבע נושאים משמעות חברתית נוקבת.

המסע מתחיל בחללים האינטימיים של הבית והסטודיו, שם המציאות נבחנת מקרוב. אנו פוגשים את וילהלם לכניט ב"דיוקן אחי מקס לכניט" משנת 1924, יצירה המקרינה את אותו ניכור שקט ומלנכולי שאפיין את דור הוויימאר. לצדו, הריאליזם הקפוא של גיאורג שרימפף ב"טבע דומם עם קקטוס" (1925) הופך חפץ יומיומי לסמל של חוסן ובדידות. הדייקנות המרהיבה, הכמעט כירורגית, מגיעה לשיאה ב"דיוקן אנה גביונטה" של כריסטיאן שאד, המיישיר מבט אל הצופה בפיכחון מודרני שאין בו רחמים. אפילו רגעי היומיום, כמו אלו המתוארים ב"ילדים עם עגלה" של לוטה לזרשטיין מ-1932, ספוגים ברוח התקופה — יופי אנושי רגע לפני שהסערה הפוליטית מוחקת את המוכר.

ככל שמתקדמים אל חללי הרחוב והתיאטרון, הקצב משתנה. כאן, המרחב הציבורי הופך לזירה של יצרים ומאבק. רודולף שליכטר מצליח ללכוד את המתח הזה ב"עוברי אורח וחיילים", ובו-בזמן להנציח את הזוהר והשבריריות של חיי הלילה ב"דיוקן קרולה נהר". המודרניות העירונית, על ניכורה ושיטתיותה, משתקפת היטב ב"בתים בני זמננו" של גרד ארנץ, בעוד שהשחקן קורט גרון, כפי שצייר אותו זיגפריד שלום סבא, עומד כעדות לכוחה של הבמה לשמש מראה לחברה המתפרקת.

התערוכה אינה נרתעת מעיסוק במוסכמות ובמגדר. עבודותיה של דורתה קלרה וולף, כמו "ההיגיון של היציע" ו"מין בשלישיה", מציגות מבט נועז וחתרני על המיניות ועל המבט החברתי בסוף שנות ה-20. המעבר המרתק לצילום, עם יצירתו של הנס בלמר "מרסיי" מ-1932, מוסיף רובד של זרות וחידתיות לסיפור הגרמני.

הסיור נחתם, כמתבקש, בבר. שם, ב"סוף היום", כשהעבודות מוצבות בחלל המדמה את מקום המפגש האחרון של הבוהמה, המבקר יוצא בתחושה של חוויה עוצמתית ושלמה. השילוב בין הציור המדויק, האוצרות המחלקת את החיים לזירות פעולה, והליווי הקולי של ברכט, הופכים את "סוף היום" לתערוכה חשובה ומרגשת המוצגת כיום. זהו שיעור בהיסטוריה, באמנות ובעיקר ברוח האנושית המנסה למצוא סדר בתוך הכאוס.

התערוכה סוף היום במוזיאון תל אביב