קברט מהפנט בקאמרי

ברלין, שנות ה-30 המוקדמות. מחוץ לכתלי מועדון ה"קיט קאט" הרוחות סוערות, העוני משתולל והצללים של המפלגה הנאצית הולכים ומתארכים על המדרכות. אבל בפנים? בפנים המוזיקה רועמת, האלכוהול זורם, והחיים הם מסיבה אחת גדולה ונטולת דאגות. הבמאי גלעד קמחי מעלה בתיאטרון הקאמרי גרסה חדשה, מרהיבה ומהפנטת לאחד ממחזות הזמר הגדולים בכל הזמנים. הסיפור, שזכור לרבים גם מהעיבוד הקולנועי המופתי בכיכובה של לייזה מינלי, עוקב אחר קשר האהבה הטעון והמרגש שנרקם בין קליף, סופר אמריקאי צעיר המגיע לברלין בחיפוש אחר השראה, לבין סאלי בולס — זמרת המועדונים הכריזמטית והשברירית.

כבר מהרגע הראשון, ההפקה של הקאמרי מוותרת על ההפרדה המסורתית בין הבמה לאולם. הקהל לא רק צופה בהצגה — הוא נשאב פנימה, יושב בלבו של מועדון ה"קיט קאט" ומרגיש חלק בלתי נפרד מהחגיגה הסוערת. הליווי של תזמורת חיה, לצד צוות רחב של שחקנים ורקדנים, מייצר קצב מסחרר ואנרגיה מחשמלת שאינה מרפה.

צוות השחקנים מוביל את הדרמה בביצועים עוצרי נשימה: ליהי טולדנו זורחת בתפקיד סאלי בולס ומביאה לבמה שילוב נדיר של נוכחות ממכרת, קול עוצמתי ושבריריות כואבת.

ורן דנקר מפגין כריזמה כובשת ומורכבות בימתית שמחזיקה את המחזה כולו על כתפיו.

הכוח האמיתי של ההפקה טמון בניגוד החריף שהיא בונה באומנות: הניגוד בין הדקאדנס, השמחה והחיפוש אחר הנאה בפנים, לבין הכאוס והאסון שעומדים להתרחש בחוץ. ככל שהמוזיקה במועדון הופכת סוחפת יותר, כך המציאות הפוליטית בחוץ הופכת אפלה יותר.

ההיפוך הזה מגיע לשיאו בסיום העוצמתי והמטלטל, כשהאשליה מתנפצת אל מול עליית הנאצים לשלטון, פרוץ מלחמת העולם השנייה והצל הכבד של השואה. המחזמר המלהיב והנוצץ הופך לזעקה חרישית על אובדן האנושות.

"קבקט" בתיאטרון הקאמרי היא לא רק חוויה תיאטרלית מרהיבה למראה ולאוזן, אלא תזכורת מצמררת למחיר של עצימת עיניים מול הרשע. חובת צפייה.