שתי הצגות, שתי חוויות בקאמרי

תיאטרון הקאמרי בתל אביב ממשיך להוכיח מדוע הוא אחד ממוסדות התרבות האהובים בישראל, עם רפרטואר עשיר ומגוון. לאחרונה צפיתי בשתי הצגות בולטות: "החולה ההודי" ו"מישהו שר את זה קודם" – שתיהן שונות מאוד זו מזו, אך כל אחת מהן מעניקה חוויה תיאטרלית ייחודית, מרגשת ומעוררת מחשבה.

החולה ההודי – מסע של חמלה וגילוי עצמי המחזה, מאת רשף לוי ובבימויו של גלעד קמחי, עוסק במשפחה ישראלית שמתמודדת עם מחלתו של האב. העלילה נעה בין רגעים קומיים לדרמטיים, ומצליחה לגעת בנושאים של יחסים בין-דוריים, זהות, והיכולת למצוא תקווה גם בזמנים קשים. רשף לוי, שידוע בכתיבתו הקומית והשנונה גם כשהנושא כאוב, מצליח להעניק לדמויות עומק ואנושיות, והבימוי של קמחי מדגיש את הדינמיקה המשפחתית ואת המורכבות הרגשית. השחקנים מגישים הופעות מרגשות שמותירות את הקהל עם מחשבות על משמעות החיים והמשפחה. יחד עם זאת בולט הפער בין הדמויות המרכזיות, שמקבלות עומק ועיבוד רגשי, לבין דמויות משנה מסוימות – כמו דמותה של האישה, האמא השנייה של האב – שמרגישה לעיתים רדודה וחד-ממדית. בעוד הדמויות הראשיות מצליחות לעורר הזדהות ולסחוף את הצופה למסע רגשי, דמויות המשנה נותרות לעיתים ברקע, ללא פיתוח מספק של המניעים והעולם הפנימי שלהן.

ההצגה "מישהו שר את זה קודם" מתרחשת בקאמרי 3 באולם קטן ואינטימי חמישה שחקנים ונגן יוצאים למסע תיאטרלי-מוזיקלי בין תחנות בחיי העם והמדינה. 

המופע מאגד מונולוגים, סצנות, מערכונים ושירים מתוך רפרטואר המחזות ומחזות הזמר המקוריים והבין-לאומיים שהועלו בקאמרי ב-80 השנים שחלפו מאז הקמתו.

״מישהו שר את זה קודם״ הוא סיפור של מדינה ותיאטרון - המיטלטלים בין ייאוש לתקווה, בין צחוק לבכי, בין מעגל המלחמות האינסופי לבין השאיפה הנצחית לימים של שלום ושגשוג ההצגה אינה רק מחווה מוזיקלית לשירי ארץ ישראל, אלא מסע רגשי אל תוך הפצעים והגעגועים של החברה הישראלית. שירי המלחמה ושירי התקווה שאחריה, שנשזרים לאורך ההצגה, מקבלים משמעות חדשה בימים אלה – כשישראל חווה תקופה ארוכה של חוסר ודאות, פחד, ועצב מתמשך. הבחירה להעלות הצגה שמבוססת על מחזות ושירים שנכתבו מתוך מלחמות קודמות, מתוך כאב אישי ולאומי, מדגישה עד כמה ההיסטוריה חוזרת על עצמה. התחושה שאין חדש תחת השמש – שמה שהיה הוא שיהיה – מלווה את הקהל לכל אורך המופע. דווקא מתוך ההיכרות עם המילים והלחנים, מתחדדת ההבנה שהכאב, התקווה, והצורך בשירים שילוו אותנו – לא השתנו. התפאורה המינימליסטית והעיבודים המוזיקליים העדכניים יוצרים חוויה נוסטלגית ויחד עם זאת ההצגה מצליחה לרגש במיוחד משום שהיא לא רק נוסטלגית, אלא גם אקטואלית להפליא. היא משקפת את המציאות הישראלית של היום, שבה שירי מלחמה ושירי פיוס ממשיכים להיות פסקול החיים. זהו תיאטרון שמביט למציאות בעיניים, ומזכיר לנו – בעצב, אך גם באהבה – כמה מעט השתנה, וכמה אנחנו זקוקים לאמנות שתיתן קול לרגשותינו.